שלושה סמלים קשורים בכירון ומרחיבים את ההבנה שלו: הוא עצמו יצור כפול, חציו אֵל וחציו סוס. סמל מזלו, מזל בתולה, מתאר את הנערה התמה האוחזת בידה שיבולת. ואילו סמלו האישי הוא ציור של מַפתח.
מעניין לראות שגם המזלות של שני המחנכים האחרים, שבתאי ויופיטר, מורכבים משני יצורים, והם היחידים בגלגל המסומלים כך. קַשת, מזלו של יופיטר, חציו אדם וחציו סוס, וגדי, מזלו של סאטורן, חציו אֵיִּל-הרים וחציו דג. יש בכך סמליות מעניינת המסבירה את הדרישה מן המורה והמחנך להבין גם את המעל וגם את המתחת, גם את הגבוה וגם את הנמוך. לדעת לחבר ביניהם ולתת מקום לשניהם.
שבתאי מספר על האַיל המבקש לכבוש את ההר הנישא ברגליו, בעודו מחובר ישירות אל הדג השׂוחה במי הרגש הפנימיים. מקשר בין חוויה מעשית ויעדים גבוהים לבין רגש וזכרונות וחוכמת הזקנים. השאיפה של שבתאי אל העתיד נשענת על העבר ועל המורכבות הפסיכולוגית שלו, ונובעת מהם.
יופיטר, כוכבו של קשת, מחבר בין אדם לבין סוס. בין הקַשָּׁת האוחז בַּקֶשֶׁת, מבטו מופנה השמיימה והוא מכוון את חיצו אל-על לבין הסוס הקשור בארציות, חיוניות, חופש ומרחבים. מחבר בין טבע, תשוקה ואהבת חיים לבין צורך בפילוסופיה גבוהה וידע רוחני.
וכירון, שהפך בהמשך לאֵל אך רגליו רגלי סוס, מדבר על השילוב בין חושים וכוח ארצי, רגלי הסוס, לבין אינטליגנציה נעלה, האֵל. מסמל את היכולת למשוך את התחתון אל הנעלה ואת הנעלה אל התחתון, ולחבר ביניהם.
סמלו של מזל בתולה עצמו מזכיר לנו כי זהו ארכיטיפ במעבר, מדבר על סיום ולקראת. סוף השבוע - אך עדיין לא שבת. השבת תבוא במאזניים. ובתולה היא הנערה הטהורה, המושלמת המוכנה לנישואין אך טרם נישאה, טרם נקטפה. גם השיבולת שבידה כבר בשלה ונקצרה, אך טרם הפכה ללחם וחלה. כירון ובתולה מסמלים את הצורך או האפשרות הפתוחה בפני אדם באשר הוא, לקשור בין עליונים לתחתונים. קראתי פעם באיזה מקום כי אדם הוא יצור במעבר – כבר איננו חיה, אך עדיין איננו מלאך. בכירון וביתו טמון הרבה מרעיון זה.
הנערה המושלמת מוסיפה ומזכירה את שאיפתו העקבית של ארכיטיפ זה אל השלמות. שאיפה שאיננה מטרה או יעד - אין נקודה בדרך שבה אפשר לנוח ולומר 'הנה הגענו', אבל זהו תהליך אינסופי של מירוק וטיהור, הטלת ספק ובחינה חוזרת. תהליך מתמשך המשאיר אותנו בקשב תמידי, מיטהרים קצת יותר בכל פעם, בודקים את עצמנו מחדש בכל פעם. מגלים שתמיד אפשר יותר.
הנה כך, כירון שסמלו האישי הוא סמל המפתח, הוא מַפתח הכרחי לחיים רוחניים. בא לעדן ולזכך את מציאות חיינו, לעדן ולהבהיר את האגו שלנו. בא להמשיך את עבודתו של שבתאי במיזוג כל החלקים שבנו, אלא שבצורה עוד יותר מדוייקת ופרטנית ומעודנת. מציע לנו לאמץ אל תוך חיינו מידות וריכוז, צניעות והתנזרות, לחיות מתוך תשומת לב והתכוונות דקה. כירון, על קשייו, כאֵביו ודרישותיו התובעניות, פותח לנו דלתות דרכן תוכל להיכנס קדושה אל תוך רגילוּת חיינו.
(מתוך הפרק על כירון, כרך שני, עמודים 231-232)
Comments