מתי לעשות מפה לילד?

לכל אדם גישתו שלו בנושא הזה, ואין חוקים. מבחינתי, אני מאמינה שאין לעשות מפות לתינוקות לפני גיל 3. לפני גיל זה השמש עוד לא התחזקה בהם, האישיות עוד לא מעוצבת מספיק והתינוק חשוף בצורה חזקה להשפעות ודעות של אחרים עליו. חשוף לכל מחשבה שאחרים חושבים עליו ואין לו במה להתגונן. אפילו נדמה לנו שהוא לא מבין, אפילו הוא בן יומיים או בן 3 חודשים או שהיא בת שנה, אפילו הם נמצאים בחדר אחר ולא שומעים – בסנסורים הסופר-רגישים שלהם תינוקות קולטים את התדר של המילים. את ההערכה או ההשוואה או ההחלטה שמחליטים עבורם מי הם, והדברים מתקבעים בהם. כל פעם שאנחנו אומרים 'הוא ככה או היא ככה' אנחנו יוצרים התערבות שמגדירה לתינוק מי הוא עוד בטרם קיבל את ההזדמנות לגלות את עצמו בעצמו.

מכאן ההתנגדות העזה שלי להתבונן במפות של תינוקות. את המפות של הילדים שלי שרטטתי כשהיו בני 8 או 10 שנים. אבל אם בכל זאת אין לנו סבלנות לחכות ואנחנו מחפשים דרך להבין יותר טוב את התינוק או התינוקת שלנו, או אם הוא עצוב ובוכה הרבה, או מסוגר ומופנם או כועס ורגזני ואנחנו נבוכים ומנסים להבין משהו - טוב להתייחס קודם כל לירח כפי שהוא במפה. זאת משום שפעוט לפני גיל 3 נמצא במצב שרובו ככולו ירחי. מה שנראה לנו כמו אישיות זה הרבה פעמים מזג או דפוסי התנהגות מולדים, ואלה קשורים קודם כל בירח. גם באופק, גם זנב הדרקון, גם חלקים מהשמש, בטח. אבל קודם כל הירח.

חשוב לזכור עוד משהו. הירח מסמל גם את היחס שהתינוק או התינוקת מושכים מההורים, ובעיקר מהאימא, בלי קשר למי היא האימא לעצמה (כמו למשל ילד עם ירח בבתולה שמושך אל עצמו ביקורת או שירותים מיותרים ואפילו אנחנו לא מתכוונים, או ילד עם ירח בגדי או אריה שמושך ציפיות גבוהות מדי או ילד עם ירח בתאומים או דגים שמקשה על האימא לשמור גבולות מבלי שתשים לב). כשיודעים את זה, כשיודעים שחלק מהעניין הוא משהו שהילד מושך מאיתנו ולא באמת מה שאנו, הרבה יותר קל להתמודד ולתת לתינוקות שלנו את היחס האוהב והמגן והאובייקטיבי שאנחנו כל כך רוצים לתת להם.

מה שאני אומרת זה ככה -- אם אין בעיה מיוחדת, עדיף לא לעשות מפה לתינוק לפני גיל 3 ואף מאוחר יותר. לתת לו אהבה, חלב ובגד חם ולאפשר לו לגלות לנו את עצמו בקצב שלו, בזמן שלו, במידה שמתאימה לו מבלי שנדע מראש למה לצפות. לכבד את הפרטיות שלו, ואפילו אנחנו חשים שהוא כולו שלנו -- הוא קודם כל של עצמו. פיקדון יקר בידינו, לא באמת שלנו.

באהבה לכל התינוקות שבעולם, מגי 2010